פסק-דין בתיק ב"ל 24316-06-11

1.                התובע, ספר במקצועו, מועסק כעובד שכיר במספרה ברחוב הנביאים בחיפה.  בתביעה שהגיש לנתבע בחודש 12/2009 עתר להכיר באוטם שריר הלב ככזה שנגרם עקב תאונת עבודה עת  - כך נטען - שביום 14.4.09 ארע לתובע ארוע חריג במספרה.  הנתבע דחה את התביעה מהטעם שלא הוכח בפניו קיומו של ארוע תאונתי ביום 14.9.09 תוך כדי ועקב העבודה.  מכאן התביעה דנן.  הסוגיה העומדת להכרעה בפנינו היא האם ארע לתובע ארוע חריג ביום 14.4.09 תוך כדי ועקב עבודתו במספרה. 

2.                בתצהירו טוען התובע כי הארוע החריג ארע עת שבזמן שסיפר אחד מלקוחות המספרה - חאלד חילף (להלן - חאלד) - נכנס  אדם לא מוכר למספרה וביקש להסתפר.  התובע השיב לו כי עליו להמתין כ- 10 דקות עד שיסיים לספר את חאלד.  אותו אדם יצא את המספרה ושב כעבור 15 דקות.  עת נוכח כי טרם סיים התובע לספר את חאלד, שאל מתי יסיים התובע והתובע השיבו כי אינו עובד עם סטופר.  אז, כך נטען, החל אותו אדם להשתולל לצעוק.  התובע ביקש ממנו באדיבות להנמיך את קולו, להמתין או לפנות למספרה סמוכה, ואותו אדם החל לצעוק אף יותר ולקלל ואיים על התובע כי אינו יודע עם מי יש לו עסק.  אז עזב האדם את המספרה וחאלד שילם עבור התספורת.  התובע החל לחוש כאבים בחזה, התישב על כסא כשהוא כועס, רועד וסובל מכאבים.  בשלב זה נכנס למספרה לקוח אחר - איימן אבו עיסא (להלן - איימן).  התובע סיפר לו כי אינו חש בטוב.  איימן הסיעו לרופא המשפחה ומשם לחדר המיון בבית חולים רמב"ם.  זוהי, כאמור, גרסת התובע. 

3.                העדים שנשמעו היו התובע עצמו וכן חאלד ואיימן, שהעידו כעדי התביעה.  עמד בפנינו גם התיק הרפואי של התובע.  לאחר שנתנו את דעתנו לחומר הראיות שהוצג בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי התובע לא הוכיח קיומו של ארוע חריג בעבודה ביום 14.9.09. 

4.                מהעדויות ששמענו עולה כי ביום 14.9.09 עת ששהה במספרה, ולאחר שסיים לספר את חאלד, חש התובע שלא בטוב וסבל מכאבים חזקים בחזה.  אז נכנס איימן למספרה.  התובע - לאחר שביקש זאת מאיימן - הוסע ע"י איימן מהמספרה אל מרפאתו של  רופא המשפחה של התובע.  איימן המתין לתובע ברכב בעוד שהתובע נכנס אל רופא המשפחה וקיבל שם הפניה לחדר מיון.  מרופא המשפחה הוסע התובע על ידי איימן לחדר המיון בבית חולים רמב"ם.  מכיוון שבאותה עת נערכו עבודות בניה בכניסה לבית החולים, ירד התובע מרכבו של איימן בכניסה לבית החולים והגיע בכוחות עצמו לחדר המיון.  איימן לא ליווה אותו.  בעניינים אלה - ובאלה בלבד - לא מצאנו סיבה שלא לקבוע ממצא עובדתי, כמתואר לעיל, על פי עדויותיהם של התובע, של איימן ושל חאלד.  חרף זאת, לא מצאנו לקבל את עדותם בנוגע לטענה לפיה נכנס למספרה אדם מהרחוב אשר החל להשתולל ולקלל את התובע כאשר נוכח כי התובע לא הספיק לסיים לספר את חאלד. הטעם לכך הוא שאין לגרסה זו כל עיגון במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לארוע הנטען.

5.                עיון בהפניה מיום 14.9.09 שהוציא תחת ידיו רופא המשפחה, ד"ר ראמז, מעלה כי אין בו אזכור כלשהו לכך שמצבו הרפואי של התובע החל בעקבות ארוע כלשהו בעבודה.  כל שנרשם במסמך, בחלק שכותרתו "מטרת ההפניה", היה: "הנ"ל עם כאבים לוחצים בחזה קורים מהאיגסטרום ברקע א.מ.ל בבדקיה גופנית ללא ממצא חריג נא לחובת דעתכים החל טיפול PPI".  בגליון "דיווח סיעודי" של המחלקה הקרדיולוגית בבית חולים רמב"ם מיום 14.9.09 - הוא יום קבלת התובע לאשפוז בבית החולים - ניתן למצוא את הרישום הבא:

"חולה חדש בן 59[.]  התקבל מהמיון להמשך טיפול ומעקב[.] בריא בד"כ[.]  יומיים טרם קבלתו כאבים לוחצים בקדמת בית השחי וקוצר נשימה אשר נמשכו כל הלילה[.]  לילה טרם קבלתו התעורר מאותם כאבים פנה לרופא בבוקר והופנה למיון. 

...

בקבלתו חש טוב ומשוחרר מכאבים בחזה."

מתרשומת זו עולה בבירור כי כבר ביום 12.4.09, יומיים לפני קבלתו לבית החולים, חש בכאבים לוחצים בקדמת בית השחי שלוו בקוצר נשימה כל הלילה.  בליל 13.9.09, היינו לילה טרם קבלתו לבית החולים, התעורר מאותם כאבים.  בהמשך - והכוונה כנראה ליום 14.9.09 - פנה לרופא המשפחה ואז הופנה לחדר המיון.  עוד עולה כי אין כל אזכור ברישום זה לארוע חריג ביום 14.9.09 בדמותו של אדם שנכנס למספרה והחל לצעוק ולהשתולל. 

6.                ביום 16.4.09 הועבר התובע ממחלקה קרדיולוגית למחלקת ניתוחי לב בבית חולים רמב"ם.  בגליון הקבלה למחלקה נרשם בין היתר -

"תלונה עיקרית:        התקבל מקרדיולוגיה לאחר אוטם בשריר הלב ובירור
                                    קרדיאלי לניתוח מעקפים אלקטיבי עקב מחלת כליות.

המחלה הנוכחית:     בן 59 בד"כ בריא.  ימיים טרם קבלתו כאבים לוחצים
                        בקידמת בית החזה וקוצר נשימה אשר נמשכו כל הלילה. 
                        למחרת הלך לעבודה.  לילה טרם קבלתה היתעורר מאותם
                        כאבים.  בבוקר פנה לרופא.  הופנה לחדר מיון. ....

7.                ממסמכים רפואיים אלה - שנערכו כולם בסמיכות לארוע החריג הנטען - עולה כי התובע כלל לא איזכר קיומו של ארוע חריג.  הוכח בפנינו כי התובע היה בהכרה מלאה בכל התקופה האמורה.  כזכור, הוא הלך רגלית מהכניסה לבית החולים לחדר המיון (עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול; עדות איימן בעמוד 7 לפרוטוקול).  לא היתה שום מניעה רפואית לאזכר קיומו של ארוע חריג, ככל שהיה כזה, שכן   אף בדיווח הסיעודי מיום 14.9.09 נרשם כי התובע חש טוב בקבלתו.  הסברו של התובע לכך - לפיו ענה לשאלות הרופאים ולא ידע כי עליו לספר מיזמתו על הארוע הנטען - היא טענה שאין לקבלה.  על מנת שהתובע יצליח בתביעתו עליו להראות כי הארוע הנטען היה חריג.  ביטוי אוביקטיבי לחריגות הסובייקטיבית של הארוע ניתן למצוא בכך שחולה עם ליקוי לבבי - בדומה לתובע - ימצא לנכון לציינו, ולו בקצרה.  זאת ועוד.  חזקה היא כי חולה ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול מיטבי (עב"ל (ארצי) 36264-05-10 מלמד - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 5.12.11)).  התובע ידע למסור בצורה מפורטת את קורות הימים שקדמו ליום אשפוזו, עם אבחנה בין מצבו יומיים לפני אשפוזו לבין מצבו ביום שקדם לאשפוז, תוך שהוא מפרט את המיחושים שחש, את פניתו לרופא ועוד.  במסגרת פירוט זה היה מקום לצפות כי יאזכר את את הארוע החריג הנטען על ידו - דבר שלא עשה.  בכך יש להביא למסקנה כי גרסת התובע לענין קיומו של ארוע חריג - אף כי נתמכה בעדותו של חאלד, שטען כי היה עד לארוע, ובעדותו של אימן שהעיד כי התובע סיפר לו על הארוע  - אינה זוכה לעיגון חיצוני, אובייקטיבי, בזמן אמת בדמותם של המסמכים הרפואיים המפורטים לעיל.  רק ביום 18.6.09, במסגרת סיכום ביקור במרפאת כירורגית לב בבית חולים רמב"ם, ביקש התובע כי יצויין באישור שהכבאים החלו כתוצאה מארוע שקרה במהלך העבודה (מוצג בל/3).  מועד מאוחר שכזה אינו מהווה ראיה התומכת בגרסת התובע.

8.                עוד עולה מהמסמכים הרפואיים שצויינו לעיל כי כאביו של התובע לא החלו ביום 14.9.09 במספרה - כפי שטען בתצהירו (סעיף 7 לתצהיר) - כי אם כבר ביום 12.9.09.  בכך נסתרת טענה מהותית אותה טען התובע, שעניינה מועד הופעת הכאבים.  הסברו של התובע לכך - לפיו מדובר היה בכאבים על רקע בעיות עיכול (עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול, שורות 20-22), אינו מקובל עלינו.  זהו הסבר רפואי טהור שאינו זוכה לעיגון כלשהו במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאשפוזו בבית החולים ביום 14.9.09.  ענין זה  - של הופעת הכאבים כבר ביומיים שקדמו ליום 14.9.09 - מקעקע את גרסת התובע לפיו הכאבים החלו ביום 14.9.09 במספרה בעקבות הארוע החריג הנטען וגם מטעם זה יש לדחות את גרסתו.  על כן, גם אם נכונים היינו - כפי שצויין לעיל - לקבוע כי התובע חש ברע עת ששהה במספרה, הרי אנו קובעים כי לא היתה זו הפעם הראשונה שחש ברע, אלא היה מדובר בכאבים שהופיעו יומיים קודם, כמפורט במסמכים הרפואיים שנסקרו לעיל.    

9.                גם אם היה התובע משכנע אותנו כי הארוע הנטען אכן התרחש - ואנו לא השתכנענו בכך כלל וכלל - הרי לא הוכח בפנינו כי מדובר בארוע שאופיו הוא חריג דווקא.  כאמור לעיל, היעדר אזכור הארוע - ככל שארע - במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך ליום 14.9.09 מצביע כי אין מדובר במאפיין חריג של הארוע.  חריגות הארוע כלל לא הוכחה בפנינו.  ההפך הוא נכון.  מהעדויות התברר כי המספרה ממוקמת ברחוב אשר העדים מתארים אותו ככזה המלא בנרקומנים ועבריינים (עדות התובע בעמוד 5 לפרוטוקול; עדות איימן בעמוד 7 לפרוטוקול).  התובע העיד גם כי יש לו נסיון לפיו אין להתעסק עם עבריינים ולהזמין משטרה, שכן אלה עשויים לשבור את שמשת החנות ולשרפה (עדותו בעמוד 5 לפרוטוקול).  מהודעה שמסר התובע לחוקר הנתבע (מוצג בל/1) עולה כי במועד הארוע הנטען עבד התובע במספרה כבר כשנה ותשעה חודשים.  התמונה המצטיירת היא כי ככל שהארוע הנטען התרחש, ניתן לצפות כי לא היה יוצא דופן בשים לב לתיאור הסביבה בה ממוקמת המספרה ולתקופה בה הספיק התובע לעבוד במספרה.  ניתן היה לצפות כי לתובע תהיה אינטראקציה עם באי הרחוב.  בכל אלה אין לתמוך בטענה כי מדובר בארוע חריג.